מי החליט מהו בכלל פילאטיס "אמיתי"?

כשג'וזף פילאטיס פיתח את השיטה שלו, הוא לא קרא לה "פילאטיס קלאסי". הוא קרא לה Contrology, תורת השליטה.

המונח "פילאטיס קלאסי", כפי שאנחנו משתמשים בו היום, התפתח מאוחר יותר. וזה מעלה מבחינתי שאלה הרבה יותר מעניינת מההגדרה עצמה:

• כשאנחנו אומרים "קלאסי", למה בדיוק אנחנו מתכוונים?
• לרפרטואר? לסדר התרגילים? למכשירים המקוריים? לדרך שבה ג'וזף לימד?
• או אולי לדרך שבה תלמידיו המשיכו ללמד אחריו?

כי כשמסתכלים על ההיסטוריה, מגלים תמונה הרבה פחות אחידה.

ג'וזף עבד עם אנשים שונים, בעלי רקע תנועתי שונה, יכולות שונות וצרכים שונים. הייתה לו שיטה, היו לה עקרונות ורפרטואר, אבל העבודה התקיימה מול האדם שהיה לפניו.

וזה נעשה אפילו יותר מעניין כשמסתכלים על דור המורים הראשון, אלה שלמדו ישירות מג'וזף וקלרה פילאטיס.

הם לא המשיכו כולם ללמד בדיוק באותה דרך. רומנה קריזנובסקה היא דוגמה מעניינת במיוחד. רומנה הגיעה מעולם הבלט הקלאסי. פציעה בקרסול הובילה אותה לג'וזף פילאטיס, ובהמשך היא הפכה לאחת הדמויות המרכזיות בהעברת המסורת של ג'וזף וקלרה.

אבל גם רומנה לא הייתה רק מי ששמרה על הרפרטואר כפי שקיבלה אותו. לאורך שנות ההוראה שלה היא ארגנה חלקים מהעבודה לרמות, חידדה תרגילים ופוזיציות והכניסה שינויים ותוספות לרפרטואר. כלומר, גם אחת הדמויות המזוהות ביותר עם מה שאנחנו מכנים היום "פילאטיס קלאסי" לא העבירה הלאה צילום קפוא של מה שהיה בסטודיו של ג'וזף.

והיא לא הייתה היחידה.



• איב ג'נטרי פיתחה דגש משמעותי על הבנת התנועה והתאמת העבודה לאדם, בין היתר מתוך ניסיונה האישי לאחר ניתוחים.
• קתי גרנט פיתחה שפה פדגוגית ודגשים משלה בהוראת הגוף והתנועה.
• רון פלטשר הגיע מעולם המחול ופיתח מתוך העבודה שלמד אצל ג'וזף וקלרה דרך הוראה בעלת מאפיינים משלה.
• ג'יי גרימס הפך לאחד הקולות המזוהים יותר עם שימור הדרך שבה למד והבין את עבודתו של ג'וזף.

אותו מקור, אבל לא העתק זהה.

וזו מבחינתי הנקודה החשובה. כי לפעמים המילה "קלאסי" מקבלת משמעות של "כך חייבים לעשות".

אני רואה אותה אחרת. מבחינתי, הקלאסי הוא השפה והשורשים שלנו.

חשוב לי שמורה לפילאטיס תכיר את הרפרטואר. שתדע את התרגילים, את המבנה ואת המכשירים. שתבין מאיפה השיטה הגיעה ומה עומד מאחורי העבודה לפני שהיא מתחילה לשנות אותה. אבל להכיר את המקור לעומק לא אומר לבצע את אותו הדבר על כל אדם.

כשעומד מולי מתאמן, אני לא מסתכלת רק על התרגיל. אני מסתכלת עליו. על הגוף שלו, על היכולת שלו, על הדרך שבה הוא נע ועל מה שהוא צריך בנקודת הזמן הזאת.

העיקרון הזה נמצא גם בבסיס טכניקת ה־SST שפיתחתי.

הטכניקה נשענת על היכרות מעמיקה עם הרפרטואר של פילאטיס, ובמקביל דורשת מהמורה לדעת להתאים את העבודה לאדם שנמצא מולו.

תרגיל שמתאים למתאמן בנקודת זמן מסוימת לא בהכרח יתאים לו בנקודת זמן אחרת. לכן ההתאמה, באמצעות בחירת התרגיל, מודיפיקציות ועזרים, אינה התרחקות מהשיטה. היא חלק מהמיומנות המקצועית של המורה.

בטכניקת ה־SST בניתי את הרפרטואר בתוך מבנה של עשרה נושאים, עם רמות שונות בכל נושא, כך שאפשר לשמור על מבנה עבודה ברור ובו בזמן לבחור את רמת הקושי והתרגיל בהתאם לצורכי המתאמן ולמטרות השיעור.

מבחינתי, כאן עובר הקו המקצועי: יש הבדל בין לשנות תרגיל כי לא מכירים מספיק את המקור, לבין להכיר את המקור לעומק ולדעת מה נכון לשמר, מה נכון להתאים ולמה. אני לא רוצה לבחור בין מסורת להתפתחות. אני רוצה להכיר את המסורת מספיק טוב כדי שההתפתחות לא תהיה מקרית.

קלאסי או מסורתי זו השפה והשורשים שלנו. אבל השיטה מעולם לא הייתה מוזיאון קפוא בזמן.