אוסטאופורוזיס: פעם שאלנו מה אסור. היום אנחנו שואלים איך מלמדים.

אישה עם אוסטאופורוזיס מפילה את המפתחות שלה על הרצפה. מה עכשיו? היא לא תתכופף?

היא תחכה שמישהו אחר ירים אותם? כמובן שלא.



ובדיוק כאן מתחיל הדיון האמיתי

במשך שנים נהגתי בזהירות רבה כשאימנתי מתאמנות עם אוסטאופורוזיס. נמנעתי מכפיפות עמוקות של עמוד השדרה, והייתי זהירה גם בתרגילי אקסטנשיין גדולים.

לא מפני שפחדתי מתנועה, אלא מפני שכך הבנו אז את הספרות המקצועית. המטרה הייתה ברורה: להפחית את הסיכון לשברי דחיסה בחוליות.

בדיעבד, אני לא חושבת שטעינו. פעלנו לפי הידע שהיה קיים באותה תקופה.

אבל כמו בכל תחום רפואי, גם המדע ממשיך להתפתח. ככל שנצברו מחקרים וניסיון קליני, ההבנה שלנו הפכה מדויקת יותר.

והשינוי הגדול הוא לא בכך שפתאום "מותר להתכופף". השינוי הוא שהבנו שלא כל כפיפה מסוכנת, וגם לא כל אקסטנשיין.

היום אנחנו כבר לא שואלים רק איזו תנועה המתאמנת מבצעת. אנחנו שואלים:

• איך היא מבצעת אותה?
• באיזה עומס?
• באיזה טווח?
• באיזו מהירות?
• ומה מצבה הקליני?

אני חושבת שהשינוי הגדול ביותר אינו בתנועה עצמה, אלא באופן שבו אנחנו, כמורות וכמורים, מסתכלים עליה.

במשך שנים התמקדנו בעיקר בשאלה מאילו תנועות צריך להימנע. היום אני מאמינה שהשאלה החשובה יותר היא אילו יכולות אנחנו צריכים לפתח, כדי שהמתאמנים שלנו יוכלו לבצע את התנועות שהחיים ממילא ידרשו מהם.

כי החיים לא מתנהלים בתוך סטודיו. אישה עם אוסטאופורוזיס:

• תתכופף כדי להרים שקית.
• תכניס כביסה למכונה.
• תוציא תבנית מהתנור.
• תרים נכד.

השאלה היא אם היא תגיע אליהן מוכנה

השאלה היא לא אם היא תעשה את התנועות האלה. השאלה היא אם היא תגיע אליהן מוכנה.

אבל חשוב גם לדייק. לא כל תנועה מתאימה לכל אדם, ולא בכל שלב.

כמו שלא נעמיס על עמוד שדרה צווארי של אדם עם פריצת דיסק צווארית באמצעות תרגיל היפוך, כך גם באוסטאופורוזיס יש מצבים שבהם נבחר להימנע מתנועה מסוימת או לשנות אותה.

ההחלטה הזאת אינה מבוססת על רשימת "אסור" ו"מותר". היא מבוססת על:

• האדם שעומד מולנו.
• מצבו הקליני.
• היכולת שלו.
• ההבנה המקצועית שלנו.

זו בעיניי המשמעות האמיתית של הוראת פילאטיס: לא לחפש כללים גורפים, אלא לדעת להתאים את התנועה לאדם, בזמן הנכון ובמינון הנכון.

אני מאמינה שההתפתחות הגדולה ביותר בתחום שלנו אינה בכך שנוספו תרגילים חדשים. היא בכך שהשאלות שלנו השתנו.

פעם שאלנו מה אסור. היום אנחנו שואלים איך מלמדים

פעם שאלנו: "מאיזו תנועה צריך להימנע?"

היום אנחנו שואלים: למי התנועה הזאת מתאימה?

• מתי היא מתאימה?
• ובאיזה אופן נכון ללמד אותה?

המדע לא ביטל את הזהירות. הוא פשוט לימד אותנו להיות מדויקים יותר.

ובעיניי, זו המשמעות האמיתית של להיות אשת מקצוע: לא להיאחז במה שלמדנו לפני עשר או עשרים שנה, אלא להמשיך ללמוד, להטיל ספק ולהיות מוכנה לשנות את הדרך שבה אני מלמדת, כשהידע מתפתח.

כי בסופו של דבר, התפקיד שלנו אינו ללמד תרגילים.

התפקיד שלנו הוא ללמד אנשים לנוע טוב יותר, כדי שיוכלו לחיות טוב יותר.