פילאטיס זה לא רצף של תנועות – זו פילוסופיה. תחושה. אנרגיה שמניעה את כל הגוף ואת מי שאנחנו.

כשזוכרים את זה, כל שיעור הופך ממערך תרגילים – למפגש אמיתי בין גוף, נשימה ותודעה.

לאחרונה קראתי פוסט של מורה לפילאטיס שכתבה בכנות על החוויה שלה כשנכנסה לשיעורי מכשירים כמתאמנת רגילה.
היא סיפרה איך לפעמים המדריכות לא ניגשו לעזור, איך ההנחיות לא תמיד היו ברורות, ואיך התחושה הכללית הייתה קצת מנוכרת – דווקא במקום שאמור להיות בטוח ומאפשר.

המילים שלה נגעו בי, כי הן נוגעות בלב של מהות הפילאטיס.
בעומס היומיומי, קל לשכוח שפילאטיס נולד מתוך רצון לרפא, לאזן, וליצור הקשבה בין גוף לתודעה.
עם השנים, כשהשיעורים גדלו והקצב התגבר, לפעמים משהו מהעדינות ומהיחס האישי הולך לאיבוד – והגיע הזמן להזכיר לעצמנו למה אנחנו כאן.

בפילאטיס, כל אדם שמגיע לשיעור מביא איתו גוף אחר, עבר אחר, ודרך אחרת לנוע.
תפקידנו כמורים הוא לא רק להנחות תרגילים, אלא להתאים תוכנית אישית לכל מתאמן ומתאמנת – גם בתוך קבוצה.
לדעת לשנות, לדייק, להציע חלופה, ולשמור על חוויית תרגול שמכבדת את הרמה, היכולת והמהות של כל אחד ואחת.

אבל יש עיקרון אחד שאני רואה בו את לב השיטה – הזרימה.
הזרימה בפילאטיס איננה רק במעברים החלקים בין התרגילים, תנועה רציפה.
היא מתקיימת גם ביחס שבין המורה למתאמן, באווירה שמאפשרת ביטחון, ובשיעור שבו אין תחרות אלא הקשבה.
כאשר יש זרימה – האנרגיה בשיעור משתנה. היא הופכת לרציפה, נעימה, פתוחה. הגוף נרגע, הנשימה משתחררת, והלמידה מתרחשת באופן טבעי.

בפילאטיס, כמו בחיים, התנועה החיצונית משקפת תנועה פנימית.
כשאנחנו נעים מתוך חיבור, חמלה וקשב – כל המערכת נרגעת, מתייצבת ומתחזקת.
לכן אני מאמינה שפילאטיס הוא לא רק אימון גופני, אלא דרך ללמד יחס ותשומת לב – לעצמנו ולאחר.
הוא מזכיר לנו שכל שיעור הוא הזדמנות לפגוש אדם, לא רק גוף.
וכשזה קורה – השיעור הופך ממסגרת תרגול למפגש אנושי אמיתי, שמחזק את הגוף, מרגיע את הנפש ומחבר ביניהם.

באהבה,
יפעת קולודנר