איך למדתי לאהוב רפואה יפנית?

באחד השיעורים השנה נשאלתי על ידי אחד התלמידים: "איך הגעת לטפל דווקא ברפואה יפנית? למה אתה מעדיף את הרפואה היפנית על פני הרפואה הסינית?"
ראשית, אני לא מאמין שיש כזה דבר "יותר טוב" או "פחות טוב" כשזה מגיע לתורות ומסורות עם עבר כל-כך עשיר. וכמו רוב העוסקים בדיקור בעולם המערבי, למדתי ועסקתי ברפואה סינית בהתחלה.
אשמח לחלוק אתכם מדוע בחרתי לעסוק ברפואה יפנית ומדוע אני נהנה מכך. אני אומר ״נהנה״ מכיוון שלא משנה באיזו קריירה בחרנו בחיים – חשוב מאד להנות ממנה!

אין כאב

בשנים הראשונות אחרי סיום לימודיי בארץ ובסין, הייתי ללא ספק שייך ונאמן לאסכולת ה “De Qi”. שאפשר גם לקרוא לה: ״No-Pain-No-Gain School of Thought״.
הרגשתי שחיוני להצלחת הטיפול שהפציינט ירגיש את אותה תחושת De Qi – כמה שיותר סטימולציה. ככה הטיפול יהיה עוצמתי יותר. אשתי שתחיה, עדיין פציינטית נאמנה, זוכרת לי את הימים האלה של ה-De Qi…. איזו גיבורה.
מיותר לציין שהיום כ-20 שנים אחרי הימים האלה, התפיסה הטיפולית שלי הפוכה לגמרי.
ברוב המקרים (גם אם לא בכולם), סטימולציה עדינה מאוד יכולה לגרום ולייצר אפקט מערכתי חזק מאוד. במיוחד ניתן לראות זאת בטיפול בכאב. זה דבר נפלא!!

  1. ראשית, זה ממש מדליק ומספק להיות מסוגל ליצור אפקט מרשים על כל-כך הרבה מערכות גוף. זה עוד יותר מספק אותי אישית, כמומחה לטיפול בכאב, לראות השפעות מאד משמעותיות באמצעות סטימולציה מאד עדינה כאשר אני מטפל במטופלים הסובלים מכאב.
  2. שנית, מאז שאני מטפל בדיקור בסגנון היפני, אני פוגש הרבה יותר מטופליםֿ. כל המטופלים הרגישים, חרדתיים, חלשים, או קטנטנים. יכולים לשכב על מיטת הטיפולים ללא חשש מרגישות או מכאב, ולקבל טיפול דיקור שלם ויעיל.
    ולבסוף, אני מצאתי את עצמי מתנצל הרבה פחות בזמן הטיפול, ״אוי סליחה – זה כאב מידי?״ או: "זה עלול להיות כואב….״ אחחח!!!

אבחנה מבוססת מגע

רפואה יפנית אבחון בטן רפואה סינית

רפואה יפנית – אבחון בטן

בפרק 16 של ה-Nan Ching, מתוארים אזורי רגישות בבטן המופיעים יחד עם קונסטיטוציה וסימפטומים פיזיים ורגשיים נלווים. טקסט פשוט וברור זה מהווה אבן דרך באבחנה מבוססת מגע, והרבה טקסטים מאוחרים יותר התבססו עליו.
עם זאת, מסיבה לא ברורה, הרפואה הסינית המסורתית לא שמה דגש על אבחנה מבוססת מגע, אלא יותר על אבחנה בתשאול, אבחנת לשון ואבחנת דופק. סיבה אפשרית אחת לתופעה זו היא שאולי בסין המסורתית לא היה מקובל ומנומס ולגעת במטופלים ולמשש אותם.

לעומת זאת, ביפן לא הייתה רתיעה ממגע. יתרה מזו, החל מהמאה ה-16, הממשל ביפן עודד את העיוורים להפוך למדקרים, כך שלמעשה הדיקור הפך למקצוע של עיוורים.
כתוצאה מתהליכים אלו, אבחנה בעזרת מגע ומישוש הפכה להיות שיטת האבחנה העיקרית, והגיעה לדרגת אומנות של ממש!

אינני יכול לתאר את עצמי היום מטפל ומאבחן ללא מגע!
כמות הידע שאנו יכולים לקבל ממגע היא אינסופית, ובזכות היפנים, טכניקת האבחנה הזו עלתה לרמות המקצועיות הגבוהות ביותר, תוך כדי שימוש בידע מסורתי יחד עם ידע אנטומי מודרני.
מה שמוביל אותי לסיבה הבאה להעדפתי את הרפואה היפנית…

כאשר מזרח פוגש מערב

יפן מאז ומתמיד נהנתה לשלב את מקורות הידע אליהם נחשפה – ידע עתיק ומסורתי מן המזרח וידע מדעי ומודרני מן המערב.
האינטרגציה ביניהם מאד מייחדת את הרפואה היפנית.
מאסטר איטו היה במקצועו אוסטאופט, פיזיותרפיסט וגם אקופונקטוריסט. בזכות שילוב זה ומוח מבריק, הוא פיתח שיטות מדהימות, אשר עושות שימוש בהשפעות קוטביות (כגון מגנטים) ובמרידיאנים המיוחדים, כדי להשפיע על איזון השלד ובעיות מבניות אחרות.
קיקו מטצומוטו, מורתי, הינה אחת מהמטפלות ברפואה יפנית הראשונות והמשפיעות ביותר אשר הציגה והעבירה גוף מידע זה למערב, ובצורה מעוררת השראה, יצרה איטנגרציה בין מושגים וגישות מסורתיות לידע מדעי ומודרני.

גבירותיי ורבותיי – מוקסה!

מוקסה אינה שיטה יפנית בהגדרתה ובמקורה. זוהי שיטת טיפול סינית מסורתית, שאינה נלמדת לעומק ובצורה יסודית בבתי ספר לרפואה סינית, ואשר מצאה את עצמה מחדש ביפן.
ביפן, המוקסה נחקרה והשתלבה כחלק מהותי ובלתי נפרד מהרפואה היפנית. המוקסה הפכה לאומנות טיפולית ומקצוע בפני עצמו ביפן, וזאת הודות למאסטרים שהתמחו רק במוקסה עם תוצאות טיפוליות יוצאות דופן.
מאסטרים כגון מאסטר פוקאיה ומאסטר סאוואדה, העניקו לדורות של מטפלים ״מתכונים״ חקוקים בסלע עם אפקט טיפולי יוצא דופן – ידע עתיק ושימושי כאחד, שבמקרים רבים אין שני לו.

החלטות, החלטות….

קבלת החלטות יכולה להיות קשה מאוד בקליניקה, ולפעמים אף מייאשת.
בשנים שלימדתי במכללת רידמן והייתי אחראי על קליניקת סטודנטים, ראיתי את הקושי והייאוש בקרב הסטודנטים שוב ושוב… המטפלים הצעירים הסתמכו על מה שחשבו או הרגישו שהיא האבחנה או הטיפול הנכונים, אבל בעצם לא היה להם שום סימן אובייקטיבי לכך שהאבחנה שלהם נכונה, שהטיפול שבחרו מתאים ושבחירת הנקודות יעילה למצב הנוכחי.
לפני שעסקתי ברפואה יפנית, גם אני מצאתי את עצמי מקווה שהטיפול היה מתאים, ומחכה עד הטיפול הבא לשמוע האם אכן הוא היה טוב ויעיל, האם האבחנה האסטרטגיה ובחירת הנקודות שבחרתי בהן היו מתאימות. דבר זה פחות נכון לגבי כאב, שם אנו מצפים בכל מקרה לשיפור כזה או אחר בזמן הטיפול עצמו.

אך למצבים מורכבים יותר, פנימיים ומערכתיים, האבחנה במגע משמשת לנו כמצפן, המורה לנו בזמן הטיפול עצמו, האם בחרנו בטיפול הנכון, שמשפיע על המערכות עליהן אנו רוצים להשפיע. יותר מזה, בזכות האבחנה במגע אני יכול לבדוק את בחירת הנקודות שלי ואפילו את מיקום הנקודות! זה חשוב ומשמעותי מאוד!!

אבחנה מבוססת מגע מעניקה לי את היכולת לדעת מה קורה בטיפול בזמן אמת, מה עובד ומה נשאר בגדר תיאוריה ונזרק החוצה…

בסופו של דבר, בזמן הטיפול אני מוצא עצמי הרבה יותר רגוע ועם הרבה יותר ביטחון. תהליך הטיפול הופך למהנה ואף למרתק!! המטופלים שלי בצורה מופלאה הופכים למורים שלי וכן גם לוקחים חלק פעיל בתהליך הטיפולי, שהרי הם שותפים לתהליך ולקבלת ההחלטות. הם ערים ומודעים לאיזורים הרגישים בגוף, ומבינים את המשמעות של התהליך.
אמון רב נבנה בין המטפל למטופל, כיוון שהמטופל חש בעצמו את השינויים הברורים ברפלקסים וההקלה של הסימפטומים כתוצאה מכך.